<h1>רבינו יהונתן מלוניל — יומא</h1>
<h2>דף כח.</h2>
[יומא כ"ב ע"א] בראשונה כל מי שרוצה לתרום את המזבח וכו'. כל כהן שהוא מבית אב ורוצה לתרום הדשן שחרית תורם, ולא היו עושין פייס, דהיינו גורל למי יפול גורלו לתרום, לפי שהוא עבודת לילה צריך להשכים בה הרבה, ואי הוה נמי פייס לא הוי אתא, דאמרי מי יודע דמיתרמי ליה בגורל, ולמה אקום ממטתי, לפיכך הפקירוה, ואמרו כל מי שירצה יעשנה. ובזמן שהיו מרובין שנים או שלשה הבאים לתרום את הדשן, זה אומ' אני תורם וזה אומר אני תורם, זה היה משפטם, רצים ועולים בכבש של מזבח שלשים ושתים אורך, וכל הקודם מהם שיכנס לתוך ד' אמות עליונות של כבש הסמוכות לראש המזבח, זכה לתרום וזה גורלם. ואם היו שניהן שוין לכניסתן, מעתה באים כולם להטיל גורל, ומהו הגורל הממונה על הפייסות שאומר לכולם הצביעו, כלומר, הוציאו אצבעותיכם כל אחד יראה אצבע, ולמקום שיכלה בו חשבון מאה או חמשים הוא זוכה בתרומת הדשן. ומה הם מוציאין, כלומר, כמה אצבעות ארבעה או חמשה, ומשיב אין להוציא אלא אחת או שתים, ובגמ' פריך [כ"ג ע"א] השתא שתים מוציאין ולא חיישי' שמא ירמו הממונה, אחת מיבעיא, ומשני, כאן בבריא כאן בחולה, בבריא אין להוציא אלא אצבע אחד, שאם אתה מתיר להוציא שתים לאחד מבני חבורה, שמא לא יוציאו בתחלת הגורל אלא אצבע אחד וכשיראה שיכלה החשבון בחבירו הסמוך לו יוציא שתי אצבעות ויחשבנו כשני בני אדם, ולא יזהר בזה הממונה, לפי שבתחלת הפייס לא הוציא אחד ממנו אלא אצבע אחד, וכשרואה שתים חושב אותן לשני בני אדם, וזה הרמאי תיכף שמנה אצבע האחד יכניסנו, ויאמר שלא הוציא אלא אחד, ובו נשלם החשבון, אבל בחולה מוציאים שנים, לפי שאינו יכול לכבש אצבעותיו, וכשמוציא אצבע אחת יוציא חברתה עמה, ולעולם אין מונין להם אלא אחד. ואפי' בחולה אין מוציאין גודל לפי שיש הפרש בין האצבע ובין הגודל יכול לרמות הממונה שיוציא באמצע החשבון אצבעו הסמוך לגודל, ויחשוב הממונה אותם בשנים, ויחזור ויכניסנו ויאמר שלא הוציא אלא אחד ובו נגמר החשבון, ואחד מבני החבורה הסמוכין לו אין נאמנין, דנוגעין בדבר הן, ואפי' יכירו אותן שאינן סמוכין לו שכבר עברו בחשבון, שאינן נוגעין בדבר, יפול מחלוקת בדבר, וכלין דרכי השלום. ובגמ' קאמר שאם הוציא גודל אין מונין אותו כלל עם חבריו, לפי שרמאי הוא, ולוקה בפקיע ברצועה. מעשה שהיו שניהם שוין וכו', לראות מי יקדים לד' אמות העליונות הסמוכות לראש המזבח, כיון שראו וכו', כיון שראו שהיתה חשובה תרומת הדשן ביניהם שכל כך היו רבים הרוצים לזכות בה, תקנו להם פייס. ובברייתא תניא שהתקינו שכל מי שיזכה בתרומת הדשן יזכה בסידור מערכה ובשני גזירי עצים, כדי שיבאו בשמחה. (ומפרש) [ומקשה] בגמ' והא תנן שבאין כל כך עד (שמתכנסין) [שמסתכנין], ומשני, שלאחר שתיקנו להם פייס מפני הסכנה, הניחו מלבוא, שאמרו מי יימר דמיתרמי לן, וכשראו שלא היו מקדימין כלל, התקינו שיזכו בסידור המערכה ובשני גזירי עצים. ד' פייסות היו שם וזה פייס ראשון, זה של תרומת הדשן היה הפייס ראשון.
<h2>דף כח:</h2>
[יומא מ"ג ע"ב] שחטו וקבל וכו'. ונתנו למי שהוא ממרס בו, מגיס בו, שלא יקרוש בעוד שישהא עד שתעשה עבודת הקטורת כמו שכת' בפרשה. על הרובד הרביעי, כל רצפת העזרה עשויה שורות שורות מטבלאות של אבני שיש, וכל שורה ושורה [קרויה] רובד, ומפר' בגמ' לא תימא שבהיכל, דהיינו לפנים מפתח ההיכל (אלא) בשורה הרביעית, שהרי כתי' [ויקרא ט"ז] וכל אדם לא יהיה באהל [מועד] בבואו לכפר בקדש, וקטרת נמי מכפרת היא, אלא תני של היכל, כלומר ד' שורות הסמוכות להכנסת פתח ההיכל, ומן העזרה של כהנים אין אדם חייב לפרוש משם בשעת הקטרת. נטל את המחתה וכו' ופנה גחלים אילך ואילך, אותן המעוכלות העומדות למעלה במערכה, וחותה מן המעוכלות לגמרי. ויורד למטה בעזרה, והניח המחתה על הרובד רביעי שבעזרה, ולא סמוך (לאבד) [לרובד] שבו מזרק הדם, שזו המחתה סמוכה לפתח עזרת הכהנים, ומזרק הדם סמוך להיכל, והיתה מונחת שם עד שיחפון בחפניו הקטרת ויתן לתוך הכף ואחר [כך] יכנס לפני לפנים בכף ומחתה. בכל יום כשחתה גחלים ממערכה שנייה של קטרת להכניס על מזבח הפנימי להקטרת שחרית וערבית, חותה בשל כסף, משום דהתורה חסה על ממונן של ישראל, דכתיב [במדבר י'] עשה לך שתי חצוצרות כסף. וכל שכן הכא שהעצים של מערכה שורפין הכסף. וביום הכפורים משום חולשא דכהן גדול לא הטריחוהו, אלא באותה שמכניס שהיא של זהב בה הוא חותה, ונכנס בה, ולא חיישינן להפסד של שעה אחת בשנה. בכל וכו', משום חולשא דכהן גדול טעמא דכולה מתני'. והיתה כבידה, כלומר שהיו כותלי המחתה עבים בשביל (שהעמיד) [שתעמוד] ימים רבים, והאי גילדה דק מאוד, כדי שיקל לכהן גדול להכניסה. והיום ארוכה, כדי שיתן ידו למטה מזרועו, ויהיה זרועו מסייעתו. והיום אדום, בעבור חשיבות. בכל יום וכו'. פרס חצי מנה שחרית, וחצי מנה ערבית, והיום מוסיף הקטרת אחרת מלבד אלה. שמכניסה לפני ולפנים. אבל שאר הקטרת היו על מזבח הזהב בהיכל, ולא על גבי המחתה שמכניס בה הגחלים, אלא שמערה הגחלים על מזבח הזהב, ואחר כך נותן הקטרת על הגחלים, וביום הכפורים היה נותן אותה מלא חפניו על המחתה לפני ולפנים בין שני בדי הארון. בכל יום כהנים וכו', להעלות איברי הקרבנות על המזבח, והיו עולין מצד מזרח הכבש לדופן מזרחי, משום דאמרי' [להלן מ"ה ע"א] כל פינות שאתה פונה לא יהו אלא דרך ימין. ומתחיל לסדר האיברים תחלה מצד מזרח, וכן לזריקת ד' מתנות, וכן לשתי מתנות, ומשום אימת מלכות שמים הולך לצדדין. ויורדין למערב של כבש לפי שהיה צריך לסדר האיברים סביבות המערכות, נמצא שמסיים המערכה למערב הכבש ויורד משם בסמוך לו. והיום כהן גדול עולה באמצע ויורד באמצע, להראות חשיבותו שהוא (כהן) [כבן] בית ואינו צריך להקיף. בכל יום וכו', והיום באותן עשרה קדושין שמקדש כהן גדול בו ביום, מקיתון של זהב, משום כבוד. בכל יום היו שם ד' מערכות. א' מערכה גדולה להקטיר חלבים ואיברים. וב', מערכה שנייה של קטרת שמשם היה חותה להקטרת קטורת של שחרית וערבית. דזהו פרס שחרית ופרס בין הערבים. ושלישית של קיום האש, שאם אין אש גדול במערכה גדולה מוסיפי' עלי' מזה. ורביעית של איברים ופדרים שלא נתאכלו מבערב שלא ניתנו כלל על המערכה, אלא שלא לנו למטה בעזרה, דאם כן היו נפסלין בלינה, וכן אותן שניתנו שם על המערכה ולא הספיקו להתאכל, ובבקר כשהיו מרימין הדשן ועושין מערכה חדשה לאיברים ופדרים הבאים היום, ולכך הוצרכו לעשות לאיברים ופדרים שלא נתאכלו בלילה. וחמישית שמוסיפין בו ביום, לחתות ממנו גחלים להקטרת מלא חפניו לפני לפנים. ולדעת ר' יוסי לא צריך לאברים ופדרים שלא נתאכלו מבערב מערכה, לפי שמחזירין למערכה גדולה, ולר' יהודה לא צריך לקיום אש המערכה, לפי שבכל עת ועת היו הכהנים מוסיפין עצים עליה, וכולהו מוכחי' מקראי [ויקרא ו'], ממוקדה ותוקד, ואש והאש, דלא צריכי למיכתב.
<h2>דף ל.</h2>
[יומא כ"ה ע"א] פייס שני מי שוחט, את התמיד, אע"ג דשחיטה כשרה בזר, אפילו הכי צריכה פייס. וכיון שנודע השוחט, ידעי' שהשני שעמד [סמוך] לו לימינו, הוא זורק, והעומד שלישי סמוך לזורק הוא מדשן מזבח פנימי, וכן כולם. דהכי תני בברייתא, דתני ר' חייא לא לכל עבודה ועבודה מפיסי', אלא כהן שזכה בתמיד שני[ם] עשר אחיו הכהנים נמשכין עמו, ובגמ' מוכח שהזורק הוא מקבל ומוליך, שאם היה השוחט מקבל, זמנין דשוחט זר, וקבלה פסולה בזר, ואי אפשר לומר שכהן אחד היה מקבל ומוליך, והשני זורק, שאם כן שלש עשרה כהנים היו זוכין בו, מלבד השוחט, ואנן בהדי שוחט תנן להו, הראש באחד, ושתי ידים כהן שני, העוקץ והרגל שלישי, החזה והגרה רביעי, ושתי דפנות חמישי, והקרבים ששי, והסלת שביעי, חביתי כהן גדול שהוא עשרית האיפה מחציתה בבקר ומחציתה בערב שמיני, והיין לנסכים תשיעי, ומי שוחט, עשירי, ומי זורק, אחד עשר, ומי מדשן [המזבח הפנימי שנים עשר], ומי מדשן את המנורה שלש עשר. דרך הילוכו היה קרב, מפרש בגמ' כיצד דרך הילוכו הראש והרגל החזה והגרה ושתי הידים ושתי הדפנות והעוקץ והרגל. ומפר' בגמ' להכי קרב הראש והרגל, משום דראש כולו עצמות, קרב הרגל עמו, שיש בו קצת בשר, וכשמעלה הראש מכסה בית השחיטה בפדר, וזהו דרך כבוד של מעלה. החזה והגרה, חזה הוא שומן החזה הרואה את הקרקע, וחותכין אותו ושתי צלעות אילך ואילך. והגרה ממקום שהוא מעלה את הגרה, הוא הצואר, ובו מחוברין הקנה והכבד והלב, והסלת, עשירית האיפה למנחת נסכו, והיין רביעית ההין.
[יומא כ"ח ע"א] אמר להם הממונה, הוא הסגן. צאו וראו, על החומה או על (גב) [גג] העזרה. אם הגיע זמן השחיטה, שחיטת התמיד, כלומר, אם האיר מזרח, לפי שהשחיטה פסולה בלילה, דכתיב [ויקרא י"ט] ביום זבחכם, אע"פ שכשירה בזר, ומפני שאינה עבודה לא נפקא לן מביום צותו את בני ישראל להקריב את קרבניהם [שם ז']. הגיע הזמן הרואה אומר, זה שעלה לגג, ברקאי, לשון זוהר מלשון ברק. מתיא בן שמואל אומ' האיר כל פני מזרח וכו', ומפרש בגמ' והממונה שצוהו לעלות שם שואל אותו, עד שבחברון נראה הזוהר עד חברון והעולה על הגג משיב לו הן. ובתלמוד ירושלמי [ה"א] מפרש להכי שואל עד חברון, ולא מגדל אחר, כדי להזכיר זכות אבות שבחברון. ולמה הוצרכו לכך, לעלות לגג ולראות. עלה מאור הלבנה, צמח תימור הלבנה סמוך לשחרית. ודימו, חשבו שהאיר המזרח. ושחטו את התמיד, וכשהרגישו בדבר, הוציאו התמיד לבית השריפה, שנשחט בלילה. והורידו כהן גדול וכו'. ומפרש בגמ' דחסורי מיחסרא והכי קתני וביום הכפורים כי אמ' ברק ברקאי, הורידו כהן גדול לבית הטבילה, כדי שיהא כשר לעבודת היום. והיא מחשבון ה' טבילות וי' קידושין שטובל כהן גדול ומקדש בו ביום, ואע"פ שקודם לזה סידר את המערכה. אי נמי שתרם תרומת הדשן, לפי ששתי עבודות אלו עבודה דלילה הן ולא צריכי טבילה. והטעות שטעו במאור הלבנה לא היה ביום הכפורים, דהא לא אפשר שהלבנה מתחלת לזרוח בשקיעת החמה, ומאירה עד שני שליש(י) הלילה ולא יותר, אלא בשאר ימות השנה היה, ובסוף החדש שמתחלת לזרוח סמוך לעמוד השחר, וחשבו שכבר שקעה הלבנה והאיר עמוד השחר.
<h2>דף לב:</h2>
[יומא כ"ו ע"א] פייס השלישי חדשים לקטורת, אותם כהנים שהיו באותו בית אב שלא זכו מימיהם להקטיר קטרת, אתם הן הבאים לפייס הקטרת, עד שהיו כל כהני בית אב שוין, שזכו כולן כל אחד ואחד פעם אחד, ואז יחזרו חלילה. ותנא בברייתא מעולם לא שנה אדם בה, מרוב כהנים כל בית ובית אב אבל לעולם אם לא היו מספיקין בית אב של יום ראשון לא היו באין להקטיר אותן בית אב של יום שני, אלא חוזרין חלילה. ומפרש טעמ' בגמ' מפני שמעשרת העוסקין בה, דכתי' [דברים ל"ג] ברך ה' חילו וגו'. ויותר ראוי לפרש זה הפסוק בקטרת, מבעולה אע"פ שהיא כתובה בפסוק עצמו דכתי' וכליל על מזבחך, משום דבעולה שכיחא וקטרת לא שכיחא, ומסתברא דכי כתיבי עשרה, אדלא שכיחי כתיבי, דאם כן נמצאו כל הכהנים עשירים. ובקטרת היה דבר מנוסה, לפי' היו מחזיקין בזה. והאי לא שנה בה מעולם, לא קאמ' אלא משני פייסות, אבל שני פעמים הקטיר קטרת של שחרית ושל ערבית, דאמרי' בגמ', אין מפייסין על התמיד של בין הערבים אלא כהן שזכה שחרית זכה בו בין הערבים, אבל בשבתות הואיל ומשמרות מתחדשות בו, צריך להפיס בין בתמיד בין בקטרת. הרביעי חדשים גם ישנים, שאפי' יצא הפייס להעלות מן הכבש למזבח לאחר שזכו להעלותם על גבי הכבש, אין אנו חוששי' לזה, ויחיד הבא לו הגורל הוא לבדו יעלה כל האיברים למזבח שאע"פ שהבאת האיברים עד הכבש היו רבים, משום דכתי' [משלי י"ד] ברב עם הדרת מלך, אבל מחצי כבש ולמעלה ולמזבח, לאו אורח ארעא היא, ויותר יש כבוד שכינה במועט מבמרובין.
